פסק-דין בתיק רע"פ 4261/04

השופט א' ריבלין:

כללי

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר, והשופטים ז' המר וי' שיצר), שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב - יפו (השופט צ' קפאח). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בקשר עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1971 (להלן: פקודת התעבורה); בעבירה של גרימת חבלה של ממש תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; ובעבירה של אי-שמירת רווח בין רכב לרכב - עבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה). בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש עונש של שנים-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל; שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

           נציג המדינה הסכים, במהלך שמיעת הטיעונים בעל-פה, על קיום הדיון כאילו ניתנה רשות ערעור.

כתב האישום

2.        כתב האישום מגולל את סיפורה של תאונה קשה, שבה היו מעורבים מספר כלי-רכב, ולמרבה הצער, שני אנשים קיפחו את חייהם ואחרים נפצעו.

           על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.12.1998, בנתיב השמאלי של כביש החוף, מכיוון צפון לכיוון דרום, פגע רכב מסוג ניסאן (להלן: הניסאן), שבו נסעו מלמוד יעקב (להלן: יעקב) וכהן אמנון ז"ל (להלן: אמנון), מאחור, ברכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה), שבו נסעו אברהמוף לאה (להלן: לאה) ופוזיילוף אפריים ז"ל (להלן: אפריים). היתה זו פגיעה קלה בלבד, שהסבה נזק קל לטויוטה (להלן: התאונה הראשונה). יעקב הפעיל את אורות-המצוקה המהבהבים ברכב הניסאן, וכל המעורבים בתאונה נעמדו על הכביש, בסמוך ליד שני כלי-הרכב וביניהם, לצורך החלפת הפרטים האישיים.

           כתב האישום מוסיף ומספר, כי המערער נהג ברכבו, מסוג פיאט אונו (להלן: הפיאט), בנתיב שבו התרחשה התאונה. מהירות נסיעתו היתה, לפי כתב האישום, 57 קמ"ש. הוא התנגש בניסאן מאחור, וזו נהדפה קדימה ופגעה בבריות שהתגודדו במקום (להלן: התאונה השנייה). תוצאת ההתנגשות היתה קשה: אמנון נפטר מיד, ואפריים הלך לעולמו ביום 7.1.1999, בעודו מאושפז בבית החולים, לאחר שהרופאים נאלצו לקטוע את רגלו. לאה ויעקב נפצעו, הראשונה - באורח קשה. אולם בכך לא תמה המסכת. על-פי האמור בכתב האישום, רכב הניסאן נהדף והסתחרר כתוצאה מעוצמת פגיעתה של הפיאט, עד שנעצר על הכביש, בין הפיאט לטויוטה. כלי-רכב נוספים שחלפו במקום - מסוג G.M.C (להלן: ה- G.M.C) מסוג רנו קנגו (להלן: הקנגו) ומסוג רנו מגאן (להלן: המגאן) - פגעו בכלי-הרכב שהיו מעורבים קודם לכן בתאונה. הדבר הביא לפציעתם, באורח קל, של אנשים נוספים. 

           כתב האישום מייחס למערער נהיגה רשלנית, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהמערער לא שם ליבו לדרך שלפניו ונהג בחוסר-זהירות ובחוסר-מיומנות; נהג במהירות שאינה סבירה בנסיבות הדרך; לא שמר מרחק מכלי-הרכב שלפניו; לא הבחין במועד בכלי-הרכב שעצרו ובאנשים שירדו מהם לצורך החלפת פרטים אישיים; לא האט במועד ולא בלם את רכבו. בשל כך, הואשם המערער בעבירות שפורטו לעיל.

פסק-הדין של בית המשפט לתעבורה

3.        בית המשפט לתעבורה ביקש להתוות את השתלשלות התאונה רבת-המשתתפים. בית המשפט קבע, כי רכב הפיאט של המערער הוא שפגע בניסאן, וזאת, בלא שנהדף לכיוונה על-ידי רכב אחר כלשהו. קביעה זו נשענה על מספר נדבכים, שעיקרם: ראשית, המערער עצמו, בשתי הודעות שמסר במשטרה, אישר כי היה זה הוא שפגע עם רכבו בניסאן, וכי רק לאחר-מכן פגע רכב ה- G.M.C ברכבו. בית המשפט אימץ הודעות אלה תוך העדפתן על-פני עדותו של המערער בבית המשפט, שבה חזר בו מדבריו וגרס כי חוקרי המשטרה "תפרו לו תיק". בית המשפט הדגיש כי המערער, בעדותו, הותיר "רושם עגום", כי עדותו סותרת את עדויותיהם של יתר הנהגים, וכי הודעותיו של המערער במשטרה, ובעיקר הראשונה שבהן, לא יכלו לבוא ממקור חיצוני כלשהו; שנית, מעדויות הנהגים שנסעו במכוניות האחרות אשר היו מעורבות בתאונה, עולה כי היה זה רכבו של המערער שפגע בניסאן, ולא אף אחד מכלי-הרכב האחרים; שלישית, בית המשפט דחה את האמור בשתי חוות-הדעת מטעם המערער. אשר לחוות-הדעת של המומחה מר וייסמן, שסבר כי האחריות לתאונה רובצת על נהג הקנגו, קבע בית המשפט כי אין לה בסיס, למצער לאור עדויות הנהגים האחרים. אשר לחוות-הדעת של המומחה מר ברקוביץ, שסבר כי רכב ה- G.M.C פגע ברכבו של המבקש והדף אותו לכיוון הניסאן, קבע בית המשפט, כי זו אינה עולה בקנה אחד עם הנזקים שהוסבו לכלי הרכב השונים: לפיאט נגרם נזק קשה בחזית, ולדעת הבוחן המשטרתי היה זה עקב ההתנגשות בניסאן. נזק נוסף לפיאט נתגלה בדופן הצדדית-הימנית, וזאת, לדברי הבוחן המשטרתי, עקב החבטה מה- G.M.C. אשר לניסאן - זו ניזוקה באופן קשה, מאחור. ואילו ה- G.M.C ניזוקה נזק קל ביותר בחזיתה. בית המשפט קבע, על יסוד ממצאים אלה, כי ה- G.M.C לא פגעה בפיאט בטרם פגעה זו האחרונה בניסאן, והוסיף כי "אין צורך להיות מומחה גדול על מנת להבין כי פגיעה בעוצמה רבה, יהיה הפגוש חזק ככל שיהיה, תביא בהכרח לניפוץ הזכוכית בפנס, זאת עקב ההדף". עוד תמך בית המשפט את מסקנתו במיקומו של רכב ה- G.M.C לאחר התאונה, המלמד, לשיטתו, כי מהירות נסיעתו היתה נמוכה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בשתי חוות-הדעת שהוגשו מטעם המערער נתגלו סתירות, הן בינן לבין עצמן - עד כי הן "מאיינות זו את זו" - והן בתוך כל אחת מהן, "כשניכר המאמץ לחלץ את הנאשם, כמעט בכל מחיר, מהמצוקה אליה נקלע".  

           בית המשפט לתעבורה דחה גם את טענת המערער, כי הוא הגיע למקום האירוע לאחר שאירעה התאונה הראשונה, זאת בניגוד לדבריו במשטרה, כי הבחין בעצם התרחשות התאונה הראשונה וניסה לבלום את רכבו. בהקשר זה חישב בית המשפט ומצא, כי פרק-הזמן שבין התאונה הראשונה - הקלה - לבין התאונה השנייה שבאה בעקבותיה, היה קצר ביותר. בית המשפט ציין כי הזמן שהיה נחוץ למעורבים בתאונה הראשונה לצאת מכלי-הרכב, וללאה להתקשר לבעלה ולדווח לו על שארע (ואין מחלוקת כי כל זאת התרחש בטרם הגיע רכב הפיאט לזירה), הוא לכל היותר דקה וחצי. כמו-כן קבע בית המשפט, כי אין בעובדה שלא נמצאו שרידי צבע אדום - צבעה של הפיאט - בחלק האחורי של הניסאן, כדי לשנות מן המסקנה בדבר ההתנגשות בין כלי-הרכב האלה. "בוחן המשטרה" - כך ציין בית המשפט - "קבע כי לא בהכרח צריך להיוותר צבע אדום בפגוש האחורי של הניסאן כיוון שההתנגשות היתה בין חלקים בולטים ולא בדופן צבוע". לבסוף, קיבל בית המשפט את הסברו של הבוחן המשטרתי, לפיו בשל עומס העבודה הרב בו היה נתון סימן בתחילה בסקיצה סימן בלימה אחד בלבד, ואילו בתרשים סימן שניים.

           סוף דבר, בית המשפט לתעבורה הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בגזר הדין סקר בית המשפט את האמור בתסקיר המבחן לגבי המערער, את גילו של המערער בעת התאונה (20 שנים), את הנסיבות החמורות של התאונה ואת תוצאותיה הקשות. בהתחשב בכל אלה, השית על המערער עונש כמפורט לעיל.

           המערער פנה לבית המשפט המחוזי בערעור על הרשעתו, ולחלופין - על חומרת העונש שהוטל עליו.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה, אם כי לא אימץ את ממצאיו של בית המשפט לתעבורה, במלואם. קביעתו של בית המשפט לתעבורה, כי המבקש לא הקפיד על שמירת מרחק, היתה, לדעת בית המשפט המחוזי, מוטעית, שהרי, המבקש הגיע למקום התאונה הראשונה אחרי שכל הנוסעים כבר יצאו מכלי הרכב, ולאה אף הספיקה לשוחח בטלפון עם בעלה. עם זאת, בית המשפט קבע כי המבקש אכן הופתע מהאירוע שנגלה לנגד עיניו, לאמור - מה"אירוע המתמשך של חניית כלי הרכב המעורבים בתאונה, עם אורות מהבהבים על הכביש".

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי הפיאט היא שהסבה את הנזק לניסאן, זאת לאור העובדה שבאף אחד מכלי הרכב האחרים שהיו מעורבים בתאונה, לא נמצאו נזקים שיכולים להלום את הנזקים שנגרמו לניסאן. בית המשפט ציין כי גם המומחה מטעם המערער אישר כי היה מגע בין הפיאט לניסאן, ובסופו של דבר, גם המערער לא חלק על כך. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי "המעיכה והנזק הקשה למכסה המנוע גורמים לכך שגם האזור שלא בא במגע ישיר עם הניסאן ימעך ויינזק. מאחר והנזק בחזית הפיאט נע, לכל הדעות, משמאל לימין, ניזוק גם חלק החזית מימין, שלא בא במגע ישיר עם הניסאן". בית המשפט עמד על הדברים שאמר המערער בהודעתו במשטרה, עליהם גם חזר, בהודעה נוספת, יום למחרת.

           הטענה כי רכבו של המערער נהדף, על-ידי רכב אחר, מאחור, לכיוון הניסאן, נדחתה אף היא על-ידי בית המשפט המחוזי. אשר לטענה כי רכב ה- G.M.C פגע בפיאט מאחור עובר לפגיעה בניסאן, קבע בית המשפט כי הנימוק שנתן בית המשפט לתעבורה, בדחותו תזה זו, לפיו אין היא מתיישבת עם הנזקים שנגרמו ל- G.M.C, "יש בו ממש", אולם אין בו צורך, לאור דברים שאמר המערער עצמו בחקירתו, כי "לאחר המגע רכב ג'י.אם.סי פגע בי מאחור מצד ימין שלי. הרכב שפגעתי הסתחרר ונעצר". אשר לטענת המערער, כי רכב מסחרי לבן, שנעלם אחר-כך, פגע ראשון בניסאן, גרם לסחרורה, ורק אחר-כך פגע בה רכבו של המערער, קבע בית המשפט כי לא הובאה כל ראיה לקיומו של רכב כזה, וכי קשה להניח ש"האדמה בלעה אותו". הטענה כי רכב הקנגו הוא שפגע בניסאן, נדחתה גם היא, לאור היעדר התאמה בין הנזקים שנגרמו לכלי-רכב אלה, ולאור עדויות הנהגים השונים.

           גם הערעור על חומרת העונש - נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי.